אני בטוחה שהסיטואציה הבאה מוכרת לך,

את מנסה להסביר דבר מה לבעל/ לחברה/ לאחות ואולי לילד, ואת מוצאת את עצמך חוזרת שוב ושוב על אותו משפט?

או לחלופין-

את באמצע שיחה מעניינת, אך פתאום את מבחינה שהצד השני חוזר על עצמו (כמו בלופ) שוב ושוב על אותו נושא, למרות שהבנת כבר בדקה הראשונה מה הוא רוצה להגיד?

יתכן והוא אפילו מוודא איתך "אז את שומעת…?", למרות שלשתיכם ברור שאת אכן שומעת.

לאחרונה, בעת שעבדתי עם זוג יקר על סודות התקשורת האפקטיבית,

הם הזכירו לי משפט חכם:

"אנשים לא מקשיבים בשביל להקשיב, הם מקשיבים בשביל לדעת מה לענות"

בול.

כל כך קולע.

אני חושבת שמי שהמציא את המשפט הזה לא ידע עד כמה הוא צדק.

הרבה פעמים אנחנו בכלל לא מקשיבים לשני.

אנחנו רק שומעים אותו, שמיעה חיצונית.

ומקשיבים באמת- לעצמנו.

זה הבדל שמים וארץ.

למה באמת זה ככה?

לא בגלל שאנחנו אנוכיים או מרוכזים רק בעצמנו, להיפך- בגלל שאנחנו כל כך רוצים לעזור לשני, לפתור לו את הבעיות, להדריך אותו כיצד לפעול -אנחנו שומעים אותו, אך מקשיבים לעצמנו- מה הכי נכון להגיד/ לייעץ/ לענות לו עכשיו???

אז אני רוצה להביא לך היום מתנה, שתשחרר אותך מהצורך להגיב, לפתור, לייעץ, ופשוט תשים אותך במקום שבו באמת תוכלי לתת לשני, במקום המקשיב.

הקשבה אמיתית- זו המתנה הכי נפלאה שאת יכולה להעניק לשני!!!

אני מתחייבת לך- ברוב מוחלט של המקרים, זה כל מה שהאדם השני צריך.

הקשבה.

זה הכל.

לפעמים אני יושבת בפגישה מול אמא מתוסכלת לבת מתבגרת, והיא מתארת לי כמה מכביד עליה הקושי של הבת שלה מול, למשל, החברות שלה.

ולמה היא מתוסכלת?

כי "מה הבת שלי רוצה ממני? מה אני יכולה כבר לעשות? איך היא רוצה שאני אעזור לה?"

מה הבת שלך רוצה ממך?

לא פתרונות.

היא יודעת היטב שהיא בת 17 ואת כבר לא יכולה לתאם לה חברות, ולתאם שהן גם תעמודנה בציפיות שלה. מה שהיא היא כן רוצה ממך, זה כנראה הקשבה.

הכלה.

אמפתיה.

את אמא שלה. למי היא תבכה אם לא לך?

ואם את ממש רוצה לעשות משהו – אז תמיד תוכלי להוסיף גם תפילה.

מאמר החכם מציע:

"אל תעניק לי- תוציא ממני.

אל תענה לי- תציב לי שאלות.

אל תקל עלי- תכביד באתגרים.

אל תפתור לי- תאפשר לי להתלבט

הגבר את תחושת המסוגלות שלי!"

נשמע פשוט, נכון?

אבל זה ממש לא.

כי הקשבה- זו אומנות.

הקשבה אמיתית – תורה היא, ולימוד היא צריכה.

אפילו החכם מכל אדם ביקש: "ונתת לעבדך לב שומע"

כי כנראה גם הוא ידע עד כמה זה חשוב, ועד כמה זה לא קל…

הכנתי לך כאן תרגיל קטן:

מתוך הסודות של תורת ההקשבה,

מזמינה אותך בחום להשתמש בהנאה!

שלב ראשון- הקשבה:

תקשיבי בשקט (זה המון!)

תקשיבי תוך כדי שמירה על קשר עין, לא עם הגב לדובר/ת והפנים אל השיש…

שלב שני- שיקוף:

תחזרי על מה ששמעת. שיקוף- כמו השתקפות במראה.

כשאת מסתכלת במראה את רואה את עצמך בדיוק, בלי שינויים, בלי גרסאות… נכון? ככה בדיוק לשקף. כמעט מילה במילה.

הדגשתי כמעט – כדי שזה לא ישמע תוכי. 

אם מתחשק לך להדר, תשתדלי בטון מתאים.

אין הטון של "נכשלתי במבחן" דומה ל – "החברה הכי טובה שלי התארסה", אז נסי להתאים את הטון והסגנון לשפת הדובר/ת…

שלב שלישי- תיקוף:

תני תוקף לדברים- "זה מאוד הגיוני/ מובן/ צודק להרגיש ככה…"

"ברור שזה מתסכל/ מעליב",

"וואו!!! בטח, את בעננים מרוב אושר!"

ברוב המקרים זה ברור לגמרי, ולא צריך עוד פתרונות.

יותר מזה- תופתעי לגלות שעצם ההקשבה וההכלה הזאת, במקרים רבים יאפשרו לדובר/ת למצוא את הפתרונות בעצמם תוך כדי שיחה.

מבקשת דוגמא?

בבקשה:

הבת שלך (או מטופלת שלך… או כל אדם אחר) מספרת לך:

"הבוקר היה פשוט מעצבן! לא היה לי כח לקום. כאב לי הגרון, וגם הייתי עייפה,

והחברות מעצבנות אותי, והיה מבחן שבקושי הספקתי ללמוד אליו… אוףףףףף!!!!"

את:

שיקוף: "אויש. איזה בוקר מאתגר… גם היית עיפה ולא היה לך כח לקום, וגם כאב לך הגרון. החברות גם כן מעצבנות אותך, וגם בדיוק היום לא התאים לך מבחן…"

תיקוף: "זה באמת מעצבן כשכל הדברים הלא נחמדים האלו קורים ביחד…"

ו— זהו. סיימת. אין המשך.

אין צורך לפתור ולא לייעץ. בוודאי ובוודאי שלא האשמות כגון, חבל שיצאת אתמול ביום קר בלי מעיל, ברור שתתקררי, מה חשבת לעצמך…

רק להיות בהקשבה ולהתבונן מה קורה שם בשיח.

עכשיו שאלת אתגר:

נסי לצפות מראש מה יקרה שם בשיחה, אחרי כזאת תגובה.

לאחר מעשה- תאמתי את ההשערה הראשונית שלך, עם מה שקרה שם בפועל. יש סיכוי שתופתעי.

שירה