גם לך קרה פעם שמישהי שיתפה אותך בקושי שלה ויעצת לה עצה חכמה, באמת, עם כל הלב והמחשבה אבל היא- לא קיבלה אותה, או קיבלה אותה ולא יישמה,
ואת נשארת עומדת תוהה מהצד, במקרה הטוב או מתוסכלת מצד שני, במקרה הפחות טוב (תלוי כמה הענין נוגע לך…)

ולא הבנת למה היא בוחרת לשכפל את הטעות שלה ולהמשיך לסבול?
ובמילים אחרות- למה היא לא שומעת לך?
הרי יעצת לה עצת זהב, כל כך טובה, כל כך פשוטה
אז למה היא נשארת במקום ולא משתמשת בעצת הזהב שהענקת לה?

בדיוק מהסיבה הזאת אני מטפלת, ולא יועצת.
לתת עצות- כולנו יכולים.
הכי קל לעמוד מהצד, ולחלק רעיונות:
תעשי כך. אל תעשי כך.

הרבה פעמים קורה שאני מדגימה תהליך טיפולי בקבוצה ואחרי ההדגמה המרגשת, התלמידות היקרות שלי שואלות אותי:
איך הצלחת להתאפק ולא להגיד לה מה לעשות?
איך לא עמד לך על הלשון להסביר לה איפה הטעות שלה, ומה היא צריכה לעשות?

אז לפעמים באמת עומד לי על הלשון
ובדרך כלל לא. מה שבטוח- אני תמיד מזכירה לעצמי:
לחלק עצות- הכי קל.
הרי אני עומדת מהצד. אני לא נמצאת בתוך הסבך שהשני נתון בו.

נכון שאדם לא רואה נגעי עצמו, ולצופה מהצד קל לראות את נקודות התורפה ומה לעשות יחד עם זאת- אני לא רואה את כל המכלול, רק מה שהיא זכרה להציג לי כרגע. וההוכחה?
שהרבה פעמים כשניתן עצות, התגובה תהיה:
כן, אבל… וכאן תבוא רשימה מרשימה של הסברים למה היא לא יכולה לעשות את זה.
ולמה העצה הזאת לא רלוונטית עבורה.

ולכן- כשמישהי משתפת אותי בסיפור כאוב, מה עושים?

כלל ראשון- בודקים אם בכלל היא מעוניינת בעצה.
על פי רוב מה שהאדם השני רוצה זה הקשבה. תמיכה. מילה טובה. לאו דווקא פתרון.
ואם בכל זאת היא מבקשת את עצתך במפורש כאן מגיע הכלל השני:
זוכרים- אף פעם לא היינו בדיוק במקום של האדם שמולנו.
גם אם היית בסיטואציה מאד מאד דומה, אף פעם זה לא היה אותו דבר בדיוק, לפעמים פרט אחד משנה את כל התמונה.
מספיק שיש עוד אנשים מעורבים בסיפור.
מספיק שהדוברת יותר רגישה ממך.
מספיק אם יש לסיפור שלה היסטוריה ארוכה, יותר ממה שהיה לך בסיפור הדומה וכו' וכו'.

ולכן-
בואו נזכור, שהיועץ הטוב ביותר של האדם- זה הוא עצמו!!
ועכשיו את בטח מתפלאת:
אז למה היא לא הצליחה לחלץ אץ עצמה מהבוץ עד עכשיו?
ומה עם "תשועה ברוב יועץ"? זהו, שכאן מגיע החלק שלנו: לא לתת לה עצה.
כן לתת לה דרך לייעץ לעצמה.
מה היתרונות של זה?
קודם כל- היא מכירה הכי טוב את עצמה, ותיתן לעצמה עצה הכי יעילה.

במאמר מוסגר אוסיף,
שלפעמים העצה שהיא תיתן לעצמה זה ללכת להתיעץ עם מישהו אבל אז היא בוחרת עם מי להתייעץ, ולכן כשהיא תפנה אליו היא תהיה פתוחה ונכונה לשמוע את דעתו, כי היא בחרה להתיעץ איתו.

שנית, מה שנרוויח זה-
שנלמד אותה לפתור לעצמה את הבעיות של עצמה.
במקום לתת לה באופן חד פעמי דג,
ובזה ניצור לה תלות בעצות שלנו
הרבה יותר חכם שנלמד אותה לדוג!!

בואי נחליף רגע מקומות:
תארי לך שאת צריכה לקבל החלטה כלשהי.
את משתפת מישהי בדילמות שלך, בקונפליקטים, ובחוסר ודאות מה לעשות…
נניח שהיא משתתפת איתך לגמרי
ואת גם מבקשת ממנה במפורש את עצתה.

מה היית מעדיפה:
שהיא תיתן לך דג (כלומר: עצה)
ואז או שהעצה שלה תתאים לך או שלא וגם אם תתאים לך- אז נכון, קיבלת מענה נקודתי.
אבל מה תעשי בדילמה הבאה?
תדעי להתמודד איתה לבד?
או שהיית מעדיפה שהיא תלמד אותך לדוג, כלומר: תיתן לך דרך איך לפתור את הדילמות שלך בעצמך?

ובקיצור- ללמד אותם את מלאכת הדיג.

שירה